Search
  • gayavie

הֶבֶל הֲבָלִים

Updated: Feb 14


עברתי אצל גלי לקחת תפוזים שזה עתה נקטפו. "קחי עוד", היא אמרה, שואפת לאט ובתשומת לב מהג'ויינט שלה. "רוצה?" הושיטה לי את הסיגריה. "לא מתוקה", עניתי, "ממש תודה על התפוזים, זה עושה לי את הבוקר, המיץ".


כשיצאתי כבר החשיך, ולהקת עגורים שעברה מעלי הֵפֵרָה את הדממה האהובה עלי כל כך.

בעודי מסתכלת עליהם נפעמת, מאזינה לקולות המיוחדים שלהם, נזכרתי בסיפורים של דרור על נסיעות סוף השבוע שלו לצפון, לצפות בציפורים הנודדות. תמיד לבדו, בלי חברים, בת זוג, כלום. לעיתים נדירות נסע עם בנו אך לרוב היה פשוט מטביע את בדידותו בטבע, לומד את דרכן של הציפורים, וכשהיה בא לפגישות שלנו היה מספר לי על קנאתו ביכולתן לעוף כל כך גבוה, לחיות בעולם שממעל, בלי להתערבב בְּהֶבְלֵי העולם הזה.


והנה מצאתי את עצמי צופה בלהקת ציפורים שמסלולה בדיוק מעל הבית החדש שלי. החיים הניחו אותי כאן, בארץ הפלאות הזו. הטבע הזה עוטף אותי, הבית מזין אותי, החסות הַגְּדֵלוֹת באדנית, ריחות הוורדים, הריחן והרוזמרין, קולות התנים בלילה.


העולם מתמוטט לו בחוץ, מאיימים לקחת את החופש ולהשתלט לנו על הגוף, וכן, ממש יודעת שזה קורה. ויחד עם זאת, בתוך הדממה הזו, שמופרת רק על ידי קריאות העגורים המכוונים זה את זה במסעם מעלי, הכל באמת נראה הֶבֶל הֲבָלִים.


10/12/2020

39 views

Recent Posts

See All